על האתר

אתר התערוכה 'תני לי לראות' קורא לקהילה להצטרף ולהוסיף למאגר הידע אודות מתחם קפה לורנץ בגלגוליו השונים ועד היום, בהיותו מרכז תרבות נווה שכטר. האתר הוא ארכיון חי ומתהווה, המציע מהלך של שיתוף קהילתי-חברתי, ומזמין את הקהל הרחב לשוטט, להגיב ולהוסיף חומרים משל עצמו. האתר מתפקד כהרחבה של התערוכה המוצגת בגלריה שכטר, אליו ניתן לגשת בקומה העליונה של מתחם התערוכה אך גם דרך המחשב הביתי. 

הקומה השנייה חושפת את הפן המחקרי-תהליכי של התערוכה, באופן פיזי ודיגיטלי כאחד.

במהלך התערוכה, הצילומים והמסמכים השונים אשר יתווספו על ידי הקהילה, יודפסו, ייתלו ויצורפו לצד החומרים הקיימים על הקיר העליון. הארכיון החי והמתהווה נגזר מהתערוכה אך מקיים חיים עצמאיים משל עצמו ומבקש להרחיב את גוף הידע באופן דמוקרטי וא-היררכי. הקהל מוזמן לעלות לחלל העליון של התערוכה, להתיישב על הספה הטמפלרית שנמצאה בעליית הגג ולצפות בהקרנת סרטים אילמים שהוצגו במקום מאז 1909. על הקיר ימצאו המבקרים התכתבויות וציוני דרך אחרים של חומרים שנצברו במהלך המחקר לקראת התערוכה ונגישים לקריאה.

על התערוכה

התערוכה 'תני לי לראות' היא מיצב וידאו שבליבו התבוננות והתייחסות למקום הפיזי, התרבותי וההיסטורי של הבניין בו שוכנת גלריה שכטר. התערוכה מדברת בשפה ויזואלית שדה-קאלו פיתחה בשנים האחרונות, מעמתת תכנים ארכיוניים כתובים ומצולמים ומפגישה אותם עם חומרים עכשוויים, כשבלב העשייה שלה בשנים האחרונות נמצא מחקר ארכיוני. בתערוכה זו היא מייצרת דיאלוג עם תצלומים ומסמכי העבר של בניין טמפלרי שנבנה בשנת 1889 במרכז מושבה גרמנית שנקראה אז ולהאלה, בתל אביב, וכיום מתפקד כמרכז לתרבות ויהדות, ובו גלריה לאמנות, בית כנסת, ובית קפה פעיל. 

מאחר שהתערוכה נוצרה בתפישה מותאמת מקום (Site Specific), הרי שדה-קאלו קיימה מפגשים ושיחות מצולמות עם יושבי המקום והסביבה וכן עם היסטוריונים וארכיטקטים שמתמחים בשיקום ושימור מבנים, ויוצרת פאזל של עדויות וסיפורים שמתייחסים למקום בפרט אך מספרים גם את סיפורה ההיסטורי של תל אביב בכלל. הבניין הוקם על חורבת מבנה עות'מאני ובהמשך נבנה על ידי הטמפלרים ושינה את פניו ויעודו לאורך ההיסטוריה וחילופי השלטון המקומי עד היום.

'תני לי לראות' פורצת את גבולות החלל ומציפה את היסטוריית הרפאים של המבנה עצמו, ובמקביל חושפת את הקשר ההיסטורי שבין משפחתה של האמנית לבין המקום. התערוכה שוזרת את סיפור המקום באופן מרובד על ידי ריבוי מסכים והקרנות, אמיתות היסטוריות ועכשוויות מצטלבות, בקו העדין והמתעתע שבין הדוקומנטרי לפואטי והפיקטיבי.

בשנת 1948 נמסר הבניין למדינת ישראל כחלק מהסכמי השילומים עם גרמניה ומאוחר יותר הפך ל-בית החייל. באותה שנה, כשאמה של דה-קאלו עלתה לארץ כנערה עם משפחתה, היא עברה להתגורר בנווה צדק בסמוך מאוד לבניין הטמפלרי, ממש בעת שבו נמסר לידי המדינה. כחלק מעבודת התחקיר גילתה דה-קאלו שבשנת 1961 נערכה חתונתו של דודה, אח אביה, ממש בבית החייל דאז. ההיסטוריה של נווה צדק, הבניין והמסע האישי של משפחתה לעבר הישראליות מהוות קואורדינטות משיקות בתערוכה.

התערוכה משתרעת על פני שתי קומות: חלל תחתון - הגלריה, ובה הצבת וידאו בשלושה ערוצים המוקרנים סימולטנית על קירות הגלריה וסרט נסתר המוצב בנישה הצדדית. החלל העליון חושף את הצד המחקרי ומכיל מסמכים וצילומים שהיוו את אבני היסוד לבניית התערוכה. 

התערוכה והאתר המקיימים ביניהם קשרי גומלין פותחים דיון בשאלת היעלמותן של ארבעת יצירות האמנות שהוזמנו במיוחד לעטר את קירותיו של בית החייל בשנת 1949, אך נעלמו לאחר נטישתו של הבניין.

על האמנית

מלי דה-קאלו היא אמנית מבוססת צילום. זו נקודת המוצא שלה ותחום הכשרתה, בוגרת תואר שני בלימודי אמנות באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. ואף שאינה מציגה תצלום כיצירת אמנות הרי שצילום הוא חלק בלתי נפרד מרבדי העומק של עבודתה רבת השנים ומחשיבתה הרפלקסיבית על עשיית אמנות. דה-קאלו פיתחה מתודה לעבודה בעקבות תצלומי ארכיון ובשנים האחרונות תערוכותיה מתרכזות בתצלומי ארכיון של מוסדות שנים, כשהיא מקיימת שיחות וראיונות לנוכח תצלום או מספר תצלומים הנבחרים מתוך ארכיון. הראיונות מתועדים ומצולמים בנפרד במצלמת הוידאו שלה. לאחר איסוף חומרים ארכיוניים ועדויות פרסונליות שהיא מצלמת, דה-קאלו טווה סיפור עצמאי, הבוחן את הגבול שבין הדוקומנטרי, הפואטי והפיקטיבי, ומציע ראייה אלטרנטיבית על הנרטיב המוסכם בארכיון המצולם בעצמו.